דע את מידותיך הדרכה מעשית עפר עצבות מפורט 002 מים שבעפר תנועה מתמדת

בס"ד ממשיכים את יסוד העפר מידת העצבות - מים שבעפר. העפר תכונתו, יש בו שתי תכונות, יבש וקר. יש הרי ארבע איכויות: חם וקר, יבש ולח. העפר הוא יבש וקר. ומכוח שתי התכונות האלה מתגלים בו העצלות והעצבות. העצלות היא מכוח הקרירות, והעצבות הוא מכוח היובש. והאיכות העיקרית של יסוד העפר הוא היובש שבו.

אם כן יסוד העפר יש בו שני איכויות: הקור והיובש, ועיקרו הוא היובש. והקור שבו מוליד את העצלות, והיובש שבו מוליד את העצבות.

לפי זה מים דעפר, מים הרי הם לחים וקרים. אז מצד מה שהם לחים הם לא משתווים לעפר, מכוח מה הם משתווים לעפר, מכוח הקרירות שבהם הם משתווים לעפר. אז כאשר מים מצטרפים עם העפר מתעורר הקרירות שבמים, ומעורר את הקרירות שבעפר, ומגלה את עיקרו של העפר שהוא יובש. זו היא ההגדרה.

ועכשיו ההבנה ביתר בהירות. ראשית מבחינת חומרית, יסוד הדברים הרי היכן מצאנו פעם ראשונה להדיא שהיה צירוף של מים ועפר - ביצירת האדם. מה שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את הגן, אומר רש"י ואד יעלה מן הארץ לצורך יצירתו של אדם אד עלה מן הארץ, ואז נאמר וייצר את האדם עפר מן האדמה, ועל זה דורשים חז"ל העלה הקב"ה מים וגיבל את עפרו של אדם הראשון, ומכח כך נוצר האדם. אז היה כאן תערובת של מים ועפר, וזה שורש יצירתו של האדם.

וזהו דרכו של עיסה, כמו שחז"ל אומרים, אדם הראשון היה בבחינת עיסתו של עולם, ולפי זה חלתו של עולם. אבל הצורה של כל עיסה בנויה באותו מהלך שיש את החומר הנוקשה - חיטים שעורים, וכן על זה הדרך, והתערובת של המים יוצרים לישה ועיסה.

עכשיו, תכונת המים כאשר הוא מצטרף עם העפר, הוא יוצר דבר והיפוכו. בשלב ראשון מה הוא יוצר כאשר מים מצטרפים עם העפר, אז נעשה המציאות של דבר לח, זה נקרא הרי טיט. יש טיט היון, אבל בכללות כל טיט הרי בנוי בצורה של יסוד עפר שהצטרף עם יסוד מים. אז בתחילת ההצטרפות של המים בעפר הטיט נעשה לח, אבל לאחר מכן לאחר זמן מסוים, תלוי לפי הענין, מה קורה, הוא מתייבש, וכשהוא מתייבש הוא נעשה עוד יותר יבש ממה שהיה. ש. קשה. ת. יבש וקשה יתר על כן, אבל ראשית כל היובש, ולפי זה הוא היובש החזק יוצר גם קושי, אבל מכל מקום אם כן נעשה דבר והיפוכו בשני שלבים.

בשלב הראשון של הדבר הדבר נעשה לח יותר, כי עילאה גבר, המים גוברים, והלחות שבמים גוברים על העפר, שהוא יבש. לאחר מכן תתאה גבר, ואז מה קורה, העפר גובר על המים, ואז הוא נעשה מציאות של יובש.

אז להבין עכשיו ברור, אז בתחילה שעילאה גבר שהמים גוברים, אז מתגלה הלחות שבמים, ומצטרף לעפר מכוח הקרירות שבמים עם הקרירות שבעפר. לאחר מכן תתאה גבר, יסוד העפר גובר, ונעשה בו מציאות של יובש, ואז עיקרו הפך המים לח וקר, נעשה קר ויבש.

זה היה הרי צורת יצירתו של אדם, אצל אדם זה לא התגלה באופן הזה לגמרי, מדוע, כי בוייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא, אז מתגלה תנועת הרוח, והרוח היא לחה וחמה, ולכן בשעה שהקב"ה נופח באדם נשמת חיים, אז אין את הגילוי של היובש שמתגלה בעפר.

איפה מתגלה היובש שמתגלה בעפר, עפר אתה ואל עפר תשוב, וייפח באפיו נשמת חיים מעיקרא, אבל כאשר האדם נופח ממנו את נשמתו, הנשמה יוצאת, אז חוזר באמת הגילוי הראשון, ואז מה נעשה עם האדם, העיקר של הכוח הרך שבו והחי שבו מסתלק.

הרי האדם בנוי מעור בשר גידים ועצמות, ומה נשאר בעיקר לאחר פטירתו של אדם שהגוף נרקב בקבר, ליקוט עצמות בלשון חז"ל - נשאר העצמות. כלומר העצם הוא יבש וקר. כמובן כל דבר מתחלק לפרטותו, יש את המוח שבעצם, וכן על זה הדרך, אבל כהגדרה כוללת כאשר היה עור בשר גידים ועצמות, אלו הם נעשה בהם מציאות של הסתלקות, ומה שנשאר מהם נשאר מציאות העצמות, זה כאשר הנשמה מסתלקת מהאדם.

אבל עוד פעם אם כן תמצית הדברים, האדם נברא מעיקרא ואד יעלה מן הארץ לצורך יצירת האדם, נעשה הרכבה של מים ועפר, מתחילה עילאה גבר - הלחות שבמים גוברת, מצטרף ליסוד העפר עם הקרירות שבקרירות שבשניהם, לאחר מכן תתאה גבר - היובש שבדבר. זה ראשית כל ההגדרה של היסודות, ולפי זה בכוחות נפשו של האדם.

גם בכוחות נפשו של האדם יש לאדם את מציאות יסוד העפר, אנחנו עוסקים עכשיו ביסוד העפר, שמי שעיקרו ויסודו הוא ביסוד העפר, יש לו מים דעפר. אז מה המים דעפר גורמים, הם גורמים לידי כך שבתחילת הדבר האדם מכניס חיות לדבר, זה בבחינת מים, נתן מים חיים אל כלי, מים בבחינת מים חיים. כלומר, יש מים חיים גמורים שהם מי מעיין, אבל כל מים בהגדרה רחבה שלהם נקראים מים חיים, מחיים את נפשותיהם.

ומכל מקום אם כן, המציאות של המים בתחילתו יוצרים בנפש האדם שנותנים לו מעט חיות. אז אם האדם פועל בדבר, והוא פועל כסדר, אז הדבר לא מתייבש. כאשר לקחנו דבר וערבנו אותו עם מים, בדוגמא שהזכרנו עפר וכדומה, חיטים ושעורים, וכל הזמן נלוש את אותו דבר, מה יהיה גדרו, הוא לא יתייבש.

על זה הרי נאמר לדינא, בדין עשיית מצה, כל זמן שהוא נילוש אין חשש שהוא יחמיץ, החמץ הגמור נקרא חמץ נוקשה, כן, זה ההיפך הגמור של ההתגלות, וכל זמן שלשים את הדבר, וכמה זמן הלישה שאם לא נגענו בו שהוא הופך להיות חמץ, ח"י רגעים כן בבחינת חיים, חי, זה ח"י רגעים.

ואם כן עומק ההגדרה היא, המציאות של הדבר הוא כאשר הוא נמצא צירוף של מים ועפר בתנועה, מדגישים, שבכללות זה צירוף של שלש יסודות רוח מים עפר, כל זמן שהוא מצטרף רוח מים ועפר, עפר ומים בתוכו והתנועה המנענעת אותם, לשה אותם וכדומה, הדבר לא יחמיץ, הדבר לא יהיה נוקשה, והוא יישאר גם לח במידה מסוימת. סוף כל סוף וודאי שאם קפחה עליו חמה הוא בסוף מתייבש, אבל כסדר הבריאה של הדבר, הוא עומד על עמדו והתנועה מעוררת את נקודת חיותו עד גבול מסוים.

אבל מה קורה בשעה שעוזבים את הדבר, זה הופך להיות תתאה גבר כמו שאמרנו, והעפר גובר ומתגלה מציאות של יובש.

כך בצורת נפשו של האדם, בשעה שהאדם מתחיל לפעול פעולה אז אם הוא כסדר יעסוק באותה פעולה, והוא ימשיך וימשיך לעסוק בה, זה נקרא איש בן חיל, הוא חי, מציאות של חי. אבל אם אדם מתחיל פעולה והוא מפסיק אותה, מתחיל פעולה ומפסיק אותה, מה ההגדרה של הדבר, ההפסקה יוצרת מציאות שהתנועה של הרוח הפסיקה, ממילא מה שהתנועה של הרוח חיזקה את המים ע"ג העפר, כאשר סלקנו את התנועה מה התוצאה, העפר גובר עכשיו על המים, ולאט לאט זה נוטה ונוטה יותר למציאות של יובש.

כל זמן שיש תנועה מתמדת, אז המציאות של העצבות רחוקה יותר, העצבות כמו שאמרנו היכן שורשה, בעפר יש שני חלקים קור ויובש, מהקור נעשה עצלות, מהיובש נעשה עצבות. אז ככל שהאדם מתנועע יותר ברצף, בלא הפסקים, או בהפסקים קצרים, כך הנטייה לעצבות הולכת ומוקטנת.

וככל שהאדם נותן נקודת חיות לדבר – מים, אבל הוא פורש מהדבר, העצבות שתתגלה היא תהיה יותר גדולה ממה שהיא הייתה קודם לכן, זה בדוגמא שהזכרנו הרי, כאשר היה מעיקרא עפר ולא היה בו מים, והוא עדיין היה יותר אוורירי - יותר רך, אבל כאשר צרפנו אותו למים ולאחר מכן המים התייבשו, מה הוא גרם לדבר, שהופך להיות יותר יבש, יותר קשה. כך גם זה בנפש האדם, ככל שהוא פועל פעולה ומפסיק, פועל פעולה ומפסיק, בהפסקים רחבים זה מזה, ההדגשה היא ברורה, כך התנועה של הדבר הולכת ומוקטנת, כך היובש שבנפש הולך וגדל.

עכשיו לפי זה להבין מה מניע את אותם הפסקות. יכול להיות לזה כמה וכמה פנים, ובקצרה.

הסיבה הראשונה שמניע את אותם הפסקות זה העצלות, בעצלתיים ימך המקרה. כמו שהזכרנו ביסוד העפר יש הרי את שני החלקים, מצד הקור שבו שאינו עיקרי שבו הוא עצלות, מצד היובש שהוא עיקרי שבו הוא עצבות. אז כאשר הפעולה נעשה באופן של עצלות אז מה היא מולידה - עצבות, העצלות גורמת לידי כך, אחד מאפשרותיה של מה שהיא גורמת היא שהפעולה נעשית, זה נקרא עושה תורתו קרעים קרעים, הפסק בין אחד לשני.

העצלות גורמת לידי כך שהוא מתחיל דבר אבל הוא עצל מלהמשיך אותו, הוא עוד פעם מתעורר ועוד פעם רוצה להמשיך, אבל הפעם השנייה שהוא כבר מנסה להמשיך היא יותר קשה מהראשונה, מדוע היא יותר קשה מהראשונה, כי כבר המים שהיו התייבשו. זה נקרא בלשון חז"ל קשה עתיקתא מחדתא, כלומר דבר שכבר שנמצא בתהליך שבו הוא לא עתיקתא, זה תהליך אחד ארוך, אבל כאשר מפסיקים מהדבר, צריך להתחיל מתחילתו, זה נקרא קשה עתיקתא מחדתא. זה בבחינת עתיק - צריך להמשיך מהשורש העליון שבו מהתחלה, אם הוא יכול להתחיל מהשורש העליון שבו שבהתחלה, אז זה התחלה מחדש.

ובעומק זה נקרא קשה עתיקתא מחדתא, זה לא כפשוטו רק שדבר עתיק כבר ישן אז קשה, הכוונה קשה עתיקתא, כשהוא ישן בשביל להתחיל אתו צריך להתחיל מהתחלה, שזה בחינת עתיק, להתחיל מהשורש הראשון, זה העומק שקשה עתיקתא מחדתא. אם אני ממשיך את מה שהיה קודם לכן זה קל יותר, אבל קשה עתיקתא, כלומר כיוון שהוא דבר ישן, אז מאיפה אני צריך להתחיל אותו, לחזור לאחוריו מתחילתו, וזה עומק נקודת הקושי.

אבל בכל אופן הגדרת הדבר ברורה, כאשר האדם מפסיק מכוח העצלות, העצלות גורמת לידי כך שהוא שמפסיק וחוזר ונעור וחוזר ונעור וחוזר ונעור כסדר. זה אופן אחד שהאדם מפסיק מכוח מידת העצלות.

פעמים שנקודת מה שגורם לאדם להפסיק, היא גופא נקודת העצבות עצמה יכולה לגרום לאדם להפסיק. נקודת העצלות יכולה לגרום שמעיקרא הוא לא יתחיל לעשות, אך נקודת העצבות יכולה לגרום שכשהוא הוא התחיל הוא ייצור את הדבר בתנועה של הפסקים. כמו שהיא יכלה לגרום שהוא לא יתחיל, אז ק"ו שהיא יכולה לגרום גם כן שיהיה נקודה של הפסקות.

כאשר האדם מתחיל דבר ופעמים נתפסת בו רוח נכאה תוך כדי עשייתו של דבר, אז מה קורה, הוא מפסיק, עוד פעם התעורר הוא עוד פעם ממשיך, עוד פעם הפסיק, וחוזר חלילה, כך תנועת נפשו של אדם. בכללות ממש העצלות יכולה לגרום לאותם הפסקות, וגם העצבות שבנפש יכולה לגרום לידי אותם הפסקות, שתי שורשים שונים זה מזה מדוע הוא מפסיק, אבל שניהם גורמים את אותו תופעת דבר שבעצם האדם פועל דברים בצורה של הפסקים.

עכשיו להבין עמוק בנפש האדם. יש שההפסק מגיע מיסוד הרוח, כאשר האדם יש לו שורש של תנועה, וכוח התנועה מפסיק, אז הוא מפסיק. אבל אם זה מפסיק בצורה של רוח דתיקון זה בבחינת שינה, אדם הולך לישון מתוך מודעות שהוא נחלש, והוא חוזר ופועל לאחר מכן, חדשים לבקרים רבה אמונתך, יש כוח של התחדשות של חיות שמתחדשת בשעה שהוא פועל. ואם כן זה נעשה מכוח כך שהוא מפסיק מכוח המציאות של רוח דתיקון.

אבל רוח דקלקול איך הוא מפסיק, זה נקרא גלות דיציאת מצרים. הרי הגלות דיציאת מצרים הייתה בחומר ולבנים, כל עבודה אשר בשדה, היה טיט ולבנים. היה עוד דקות באותה עומק של גלות, שהיא מה שאנחנו עוסקים בה עכשיו, מים היו לוקחים מהנילוס, היה מים, טיט מהיכן שהיה שם, בתחילה פרעה נתן להם לבנים, לאחר מכן כלו דבר מעשיכם יום ביומו, אבל מהיכן שהיה שם. אבל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, אז בפשוטות זה שתי דברים, יש קוצר רוח ויש עבודה קשה. אבל בעומק ברור, קוצר רוח מביאה לידי עבודה קשה, ואיך קוצר רוח מביאה לידי עבודה קשה, כי שמתחילים לשים מים בעפר שזה היה עבודתם הרי, ויבן הרי מסכנות את לפרעה את פתום ואת רעמסס, אז מתחילים לבנות, אז הדבר מתייבש, יתר על כן מה הם בנו הרי - פתום, פי תהום בולעו, כלומר היה בזה לחלוחית, זה היה פי תהום, מלבד הנילוס כמו שהזכרנו בהתחלה, אבל בין כך ובין כך היה שם לחלוחית, אז כאשר יש קוצר רוח מה זה גורם - קוצר - הפסקה - מקצר את הדבר, לוקח אותו.

כל קיצור של דבר, אין כוונת הדבר דבר שהוא מתקצר כפשוטו, אלא חילקתי אותו לחלקים, זה נקרא לקצור דבר. לקצור דבר כלומר, מה ההבדל אם אני עוקר דבר משורשו או שאני קוצר אותו, שקצרתי אותו השורש נשאר באדמה, רק לקחתי את החלק העליון אז קיצרתי אותו. כאשר עקרתי אותו, עקר אותו יחד עם שורשו, זה הבדל בין הקצירה שבדבר לעקירת הדבר. כל קוצר הוא מאותו לשון של יצר לדבר חלקים, עשה לו כמה קצוות, זה שורש של קוצר.

ולפיכך הוא מוציא את הדבר מתנועה אחידה ומכניס אותו לתהליך של הפסקים, זה נקרא קוצר רוח. ואז מה העבודה הופכת להיות, עבודה קשה, מדוע היא הופכת להיות עבודה קשה, מפני שכמו שהוזכר, כאשר יש מים בתוך הדבר, ויש בו תנועה פחות מתייבשים, הקוצר רוח גורם שנעשה הפסקה בנפש, אז ממילא הדבר הופך להיות עבודה קשה, שהדבר נעשה יבש יותר וכבד יותר.

יתר על כן, גם בתוך המים עצמה יכולה להיות נקודה של הפסקה. איך יכול להיות מתוך המים נקודה של הפסקה. יש תנועה באדם, שבני אדם פועלים רק כשיש להם חיות, כן זה סוגיה רחבה לעצמה ביסוד המים, אבל בקצרה השתא לעננינו דידן יש שני סוגים של בני אדם, יש בני אדם שפועלים בין כך ובין כך, ויש בני אדם שפועלים רק מכוח חיות. את הבין כך ובין כך יכול להיות כל מיני מקרים, יש בני אדם שהחיים שלהם בעיקר זה מלומדה, מה שהוא עושה אתמול הוא עושה מחר הוא עושה מחרתיים כל החיים אותו דבר, עד שלא יפטרו אותו בפנסיה הוא היה בא לשם גם עוד עשרות שנים אלא אם כן היו מובילים אותו לקבורה ממקום העבודה, אבל הוא ממשיך קבוע, זה מלומדה מסוימת של חיים. ויש בני אדם שפועלים מכוח תכלית, זה מכוון אותם לנקודת מטרה. יש בני אדם שפועלים מכוח התלהבות. ויש בני אדם שפועלים מכוח תענוג, ישנו תענוג הם פועלים אם אין תענוג הם לא פועלים. מה קורה בשעה שהאדם פועל בכזו צורה, כשהוא מרגיש חשק הוא פועל, כשהוא לא מרגיש חשק הוא מפסיק, פתאום התעורר החשק הוא ממשיך, מפסיק החשק אז הוא גם כן מפסיק, זה צורה של חיים שהופכת להיות קרעים. עם חשק פועל, בלי חשק לא פועל, יש מים הוא פועל, אין מים הוא לא פועל, קרעים קרעים.

הוא הדין גם באש כמו שהזכרנו, האש בנויה מהתלהבות. כן, בני אדם כאלו פועלים ומפסיקים פועלים ומפסיקים כל ימי חייהם. דברנו על זה כבר לעיל, פעמים מחליפים הרי דברים מזן לזן, כך שפעם הוא מתפעל מעניין מסוים, פעם הוא מתפעל מעניין אחר, אבל לא זה עיקר הסוגיה שלנו עכשיו. עכשיו אנחנו מדברים על סוגיה של הפסקים, הן המים שהיא מכוח תענוג, והן האש מכוח התפעלות, שניהם יוצרים תנועות של הפסקים. תחילת דבר, הפסקו, תחילת דבר, הפסקו.

ישנם אנשים כאלו שניתלים בדברי רבותינו שתמיד צריך לעשות התחלות חדשות, כן צריך לעשות התחלות חדשות הכוונה שמלבד ההמשך, צריך לעשות התחלה חדשה, אבל לא כוונת הדבר שעושים כל הזמן בהפסקים, כי האש נחלשת אז כל הזמן צריך התלהבות, יוצרים כביכול התחלות חדשות, אבל זה לא הצורה הנכונה מפני שההפסקים יוצרים את היובש שחוזר.

בכללות ממש הזכרנו אם כן את המהלכים הללו שיש תנועה רציפה ותנועה הפסקית. הזכרנו איך זה מכוח העפר עצמו בעצלות ובעצבות שבו, איך זה מתגלה מכוח יסוד הרוח ההיפך של העפר, ואיך זה מתגלה מהמים והאש מכוח תענוג ומכוח התלהבות, בוודאי שאפשר לפתוח כל אחד מהם ברוחב לעצמו.

אבל לפי זה אם כן נקודת היסוד העיקרית שבה אנחנו עוסקים, מים כאשר הם מצטרפים לעפר ויש בהם תנועה רציפה אז החיות שבהם נמשכת וכשאין בהם תנועה רציפה זה יוצר מציאות של יובש, מדוע אם אין תנועה רציפה, הזכרנו את מהלכי הדברים.

לפי זה עכשיו להבין ברור. הצורה האמתית של החיים, שזה בעצם נקרא ההפך של עצבות - שמחה, דבר והיפוכו. בדרך רמז, עשו זה ראשי תיבות עצבות ושמחה. אבל כמובן אצלו מה גובר, עצבות, הנני הולך למות, ככה הוא מעיד על נפשו שלו. ולפיכך אבל אם כן המציאות של עצבות ושמחה הם דבר והיפוכו. אז ההפך של עצבות זה שמחה.

עכשיו בתנועת השמחה בנפשו של האדם לא ייתכן שתמיד השמחה תהיה שווה. הדוגמא הברורה והיסודית ניקח את מעגל השנה, יש זמן שמחתינו, לא כל יום נקרא זמן שמחתינו, אז כמובן יש זמנים יותר שמחים, ויש זמנים פחות שמחים. ויש את הזמנים שלדינא הם זמני אבלות, שורש דעצבות הימים הללו עד זמן חורבן הבית בפועל. אבל גם בתוך חורבן הבית כמו שאומרים כסדר, אין כוונת הדבר שאין שמחה כלל. ירמיה כתב ספר איכה, ואין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, אז תמיד נאמר מידה מסוימת של שמחה. כמובן יש מדרגות בשמחה, אבל לעולם יש מציאות של שמחה.

מה הגדרת הדבר שיש מציאות של שמחה. כשיש תנועה מתמדת לאדם, הוא נמצא במצב של שמחה. כשאין לו תנועה מתמדת, או שאין לו תנועה בכלל, אין לו תנועה בכלל הוא מת, זה עצבות המוחלטת. אבל כשיש לו תנועה חלקית, כפי שיעור התנועה שיש לו כך שיעור השמחה שישנה. הגדרת השמחה בעומקה היא הוצאה מהכוח לפועל, זה לא עיקר סוגייתנו עכשיו, אנחנו מתייחסים עכשיו, הוצאה מהכוח לפועל היא בנויה בתהליך – בתנועה, אנחנו מתייחסים עכשיו לתנועה שבדבר, לא לעומק ההגדרה של שמחה, כי זה לא עיקר הסוגיה עכשיו.

שאלה: אם התנועה היא בריחה עדיין יישאר השמחה?

תשובה: זה עדיין יש שמחה מסוימת בבחינת בשמחה תצאו שהוא בורח, או עונג או נגע, אתם מציירים באופן של נגע, עדיין יש שמחה מסוימת שהוא ברח מהצרה. יציאת מצרים סתם כדוגמא בעלמא היא בריחה מצרה, יש את המטרה להגיע להר סיני שזה השמחה בעצם, אבל  גם היציאה ממצרים יש לו דין של שמחה.

אם כן הגדרת הדבר ברורה, המציאות של תנועה יוצרת מציאות של שמחה, העדר תנועה יוצר מציאות של מוות, כמו שהוזכר, זה ההבחנה שנקרא מת, מת עניינו שאין בו תנועה. מה שבן אדם מת אז אחרים עצבים עליו מכוח, מה הם עצבים, המוות של המת היא ההתפשטות שחלה עליהם, וזה גופא הוא שורש העצבות, והם חל עליהם העצבות שלו. זה עומק ההגדרה, הוא נעשה המצומצם הגמור, העדר הוצאה מהכוח לפועל, העדר תנועה, ולכן חל עליהם מציאות של עצבות.

שאלה: איזה סוג תנועה.

תשובה: זה סוגיה רחבה לעצמה, ההגדרה שאתם שואלים זה כל סוגי השמחה, מיניה וביה.

אבל אם כן, הגדרת הדבר היא, כאשר חל מציאות של עצבות, יש הקטנה של התנועה, שמחה הגדלת התנועה.

אבל כמו שהוזכר אם כן, המציאות של שמחה היא תנועה מתמדת. מה כוונת הדבר תנועה מתמדת, אין אפשרות שיהיה לאדם תנועה מתמדת גמורה, כלומר וודאי שסוף כל סוף כמו שחוזרים כסדר ואומרים אין מנוחה גמורה בעולם, תמיד הגלגלים מתנועעים, תמיד האדם נושם ונושף, אלא אם כן הוא מת, תמיד יש תנועה. אבל שאנחנו מדברים על תנועה לא מדברים רק על התנועה ההכרחית, אלא גם על תנועה מעבר לכך. ובדקות, תמיד יש אפשרות של תנועה באדם.

וגם באותם זמנים שהוא נמצא במנוחה, יש בזה שתי דקויות בהגדרה קצרה, יש את הגדרה שגם באותם זמנים צריך שיהיה תנועה שקטה סדירה. ויתר על כן עצם כך שדעתו לשוב מיד לאחר המנוחה לתנועה, ובדקות עוד יותר, הוא נח ע"מ לחזור לתנועה. יש שני אופנים, יש אופן של תנועה לשם מנוחה, ויש אופן של מנוחה לשם תנועה, זה הבדל בין העולם הזה לעולם הבא. עולם הזה זה מנוחה לשם תנועה, בעולם הבא הייתה תנועה לצורך מנוחה, דבר מתהפך.

אבל מכל מקום, גם בשעה שהוא נח זה אדעתא דהכי שיש תנועה לאחר מכן. זה נקודה דקה, בעומק של זה אם כן זה מסלק ממנו את נקודת המנוחה באותו זמן, לכן זה מחשבה לפני, ולא מחשבה בשעת מעשה, הוא הולך לנוח על דעת הכי שלאחר מכן... אבל בכל אופן.

תלמיד: כמו שרש"י אומר שגם מקום החניה נקרא משא?

רב: הערך שהמנוחה היא לצורך תנועה, אמת, ויסעו ויחנו ויחנו ויסעו, מתחלף הסדר של הפסוקים פעם כך ופעם כך, עומק נקודת הדבר, אמת.

אם כן, ההגדרה שנאמרה כאן היא, שהמציאות של השמחה היא תנועה, והתנועה צריכה להיות באדם מתמדת. אז יש תנועה בפועל כשהאדם מוכרח את אותה תנועה, כגון נשימה ונשיפה שהוזכר. יש תוספת של התנועה, תוספת של התנועה בכמות שלה ובאיכות שלה היא בהכרח משתנה מאדם לאדם, ובתוך אותו אדם מזמן לזמן בהכרח יש נקודת שינוי. אבל המצב התקין בנפש האדם, המצב הנכון בנפש האדם, הוא שיש בו תנועה ובשעה שהוא נח זה אדעתא דהכי שהוא חוזר לנקודת התנועה.

עכשיו יש שני צורות של בני אדם שמגיעים להפסק של תנועה. יש את הצורה שהזכרנו מקודם של הפסקים, ויש מצב עמוק בנפש שזה כבר נקרא בלשון של היום דיכאון, אבל שאדם נמצא בכזה מקום בנפש אז באותו זמן שהוא נמצא באותו דיכאון, אז נראה לו כרגע שהוא לא רוצה אף פעם לפעול. זה נכון שאליבא דאמת זה בד"כ לא קורה, כי הרי הוא קם משם ויוצא בסוף, כמה הוא קם וכמה הוא יוצא, כמובן כל מקרה לגופו, אבל באותו רגע שהוא נמצא באותו נקודת הדבר, מעין מה שנאמר אצל יונה, במשקל אחר כמובן, ויבקש את נפשו למות, כרגע הוא תופס את הנפש שלו שאין לו כוח להתנועע בכלל, לדידו כביכול הוא ישכב בתוך המיטה עם שמיכה ע"ג הראש, סוגרים את התריסים ונועלים את הדלת שאף אחד לא יכנס לכאן לנצח.

כלומר ברור שזה לא מציאותי, וגם האדם מכיר את זה, אבל בתנועה הנפשית שלו כביכול לשם הוא משתוקק. גם זה לא העדר תנועה גמור, אבל זה העדר תנועה חריף מאד בנפש. כמו שיש מוות ויש אחד משישים במוות שהוא שינה, אז יש יושב בטל כישן דמי, ויושב בטל במעמקי הנפש, לאו דווקא יושב בטל בפועל ידיו, אלא יושב בטל במעמקי הנפש זה מעין דמעין דמיתה, כישן דמי, כאחד משישים שבמיתה.

מכל מקום, המציאות של האדם שבשעה שהוא נמצא במצב של תנועה, הוא מודע לכך, באופן המתוקן, הוא מודע לכך בתנועה שהוא נמצא, הוא מודע לכך שהתנועה הולכת ומשתנת, והוא מודע לכך שהמנוחה של המציאות היא שלב, אחרי כל שבת יש אחריה מוצאי שבת. זולת מדרגת עולם הבא שזה יום שכולו שבת שמה התנועה לצורך מנוחה כמו שהוזכר. אבל במדרגת האי עלמא, זו התפיסה, מדגישים.

בפנים הללו של הנפש, אז כל ההפסקים של האדם, מגדירים עכשיו הגדרה חדה, הם לא הפסקים, אלא הם מנוחה לצורך תנועה מתמשכת. וזה שינוי עצום במעמקי הנפש של האדם. כאשר האדם לומד תורתו קרעים קרעים, אז יש אופן שעכשיו הוא למד, והוא מפסיק, ולאחר מכן הוא מתחיל מהתחלה, זה נקרא קשה עתיקתא מחדתא. ויש אופן שהוא מעולם לא מתחיל דבר חדש, הכל זה המשך, הוא התחיל פעם ראשנה התחלה, אבל מכאן ואילך הכל שרשרת, אלא מה יש בינתיים זמן של מנוחה, זה מנוחה כחלק מהתהליך, זה לא הפסקה. זה הבדל עצום ועמוק מאד.

ממילא כשהוא חוזר למלאכתו, עמל כפיים, עמל דיבור, עמל מחשבה, כל אחד לפי עניינו במה שהוא עוסק, הוא לא מתחיל מהתחלה, אלא זה המשך אחד, זה המשך אחד של מה שהיה קודם לכן. הוא תמיד נמצא... בלשון חז"ל למשל בדיני שכחה נאמר את היסוד הדבר, זה נקרא זכור ולבסוף שכוח, מעיקרא הייתה דעתו לחזור עליו, כל שדעתו לחזור על הדבר הוא לא נקרא שכוח, הוא יכול להיות זכור ולבסוף שכוח, אבל כל שדעתו לחזור לדבר אינו נקרא שכוח, על אף שהוא לא הלך לדבר אלא דילג עליו, אז כביכול יש כאן העדר תנועה לדבר, אבל דעתו לחזור לדבר.

עכשיו, התפיסה הזו במעמקי הנפש יוצרת שינוי עצום ונורא, ונחדד. אדם שנופל לאותה נקודה שהוא עושה מעשה, והוא תופס את התפיסה כתפיסה של הפסק, זה ניצוץ של מוות בנפש. מוות, שישים במיתה, יושב בטל, לקחנו את ההדרגה. ואז מה התוצאה, כמו שהמת הוא שורש כל העצבויות שיש בעולם, כמו שהוזכר מה שהמת מת, ואחרים עצבים על מיתתו, זה לא שהם עצבים, אלא המת עצמו ההתפשטות שלו חלה בהם ולכן הם עצבים, אז כאשר יש אחד משישים במוות, שיש יושב בטל כישן דמי, אז חל בו מציאות של העצבות בנפשו של האדם.

וכאן שורש כל העצבויות שנמצאים בעולם. בעצבון תאכלנה, מה כוונת הדבר בעיצבון תאכלנה, בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנו לקחתה, הוא התקלל שהאדמה הוא יאכל אותה בזעת אפיים, הוא גם התקלל בעצבון תאוכלנה, מה כוונת הדבר בעיצבון תאכלנה, פנים אחד לסוגיה, אם היה גידול הקרקע בלי עמל, אז הוא עושה את הדבר בזריזות ובמהירות, אין בזעת אפיך, אז אין בעצבון. אבל אם יש בזעת אפיך מה זה גורם, שהוא עושה ומפסיק, הוא עושה ומפסיק, ההפסקה הזו נתפסת אצלו כמוות.

מה שהוא נתקלל עפר אתה ואל עפר תשוב, ביום אוכלך ממנו מות תמות, ומה שהוא התקלל בעיצבון תאוכלנה, ברור הדבר, זה לא שני דברים נפרדים, זה בית אב אחד להם, מצורפים, מחוברים, אחד מקושר עם השני. ועומק התקשרותם היכן הוא, זה מה שנתבאר השתא, עומק ההתקשרות נובע מכוח כך שהתפיסה שלו הפכה להיות פעולה, העדר, פעולה, העדר, ומדוע, כי יש קושי, יש עמל כפיים, בזעת אפיך תאוכל לחם, אז יש קושי, אז הוא מפסיק, ואז האדם בעצם הופך את החיים שלו, חי מת, חי מת, חי מת, ואז כל הזמן כל ההתחלות קשות, מצד שזה התחלה חדשה, קשה עתיקתא מחדתא, כמו שהסברנו שזה העומק שזה הופך להיות כל ההתחלות קשות כי הוא מרגיש שהוא מתחיל מהתחלה, זה שני מימרות שלכאורה הם דבר והיפוכו, כן, מצד אחד כל ההתחלות קשות, מצד שני קשה עתיקתא מחדתא, לכאורה זה מימרות סותרות, אבל מה התשובה, היא גופא קשה עתיקתא מחדתא כלומר הוא צריך לחזור לנקודת ההתחלה, לעתיק שבה, לנקודת ההתחלה שבה, ולכן זה גופא קשה.

ולפיכך, אם כן, זו צורת חיים של קללה. מה שנאמר על אדם הראשון בעצבון תאוכלנה, התקללה חווה ארבה הרבה עיצבונך והריונך בעצב תלדי בנים, זה לא שיש עצב מסוים בחיים, תפיסת החיים הופכת להיות עצבות. זה נקרא עפר אתה ואל עפר תשוב, יסוד העפר ממנו מגיע העצבות, וכאשר הוא נתקלל עפר אתה ואל עפר תשוב, כוונת הדבר הוא, שהוא בתפיסת עפר, הוא בתפיסת העפר, ובתפיסת העפר לא דתיקון אלא עפר דקלקול, זה קללה, הרי עשרה קללות נתקלל אדם הראשון עשרה קללות נתקללה חווה, גמרא בעירובין בק' ביחס לחווה, כלומר הגדרת הדבר מהו, הוא חי עכשיו בתפיסה של עפר דקלקול, הוא חי עכשיו בתפיסה של עפר דעצבות.

מה זה נקרא עצבות, כל עצוב הרי כמו שהוזכר זה בבחינת אמה עצבה אמה שוחקת, אמה שוחקת היא אמה מתפשטת, אמה עצבה היא אמה מצטמצמת. התפיסת חיים שלו היא חיים למקוטעים, פעולה הפסק, פעולה הפסק, זה תפיסת החיים שמתגלה במדרגה הזו שנקראת עצבות.

ולפי זה במדרגת החיים דתיקון, להבין עכשיו ברור. לעולם האדם איננו נמצא במדרגה הזו שהיא  הפסק של פעולה, אפילו בשעה שהאדם לא פועל בכלל, כדוגמא, שוכב על מיטתו ועכשיו הוא לא עושה כלום, אם הוא יהיה מודע לתנועה של הנשימה והנשיפה שלו, אנחנו מתכוונים עכשיו על מודעות שכלית, ולאחר מכן מודעות רגשית, הוא חווה את זה מתוך מודעות, אז הוא חי בתפיסה של תנועה.

אדם שחי בצורה הזו, הוא בעצם מרחיק את עצמו מהתפיסה שנקראת עצבות. ככל שהאדם בפועל עושה ומפסיק בתפיסה של הפסקה, ויתר על כן זה גם בפועל וגם בתפיסה, מדגישים, זה הולך ומתחדד בנפשו של האדם נקודות ההפסקים האלה, ואז הוא חי בתפיסה של עפר אתה ואל עפר תשוב, מהלך דעצבות.

אבל ככל שהאדם בהפסקים שהוא עושה, לפני כן דעתו לחזור לדבר, והתפיסה של ההפסק אינו אלא מנוחה ולא הפסק, ויתר על כן גם בשעת ההפסקה הוא מודע לתנועה הקיימת הקטנה בשעת ההפסקה, מודע לתנועה הקיימת בשעת ההפסקה, שם בצורה הזו הוא מפקיע את עצמו ממציאות של עצבות למציאות של שמחה.

יתר על כן, בדקות, גם בשעה שהאדם נח, זה עבודה דקה מאוד בנפש, כמה זמן בכמות, לאחר מכן באיכות, הוא נותן לנפש שלו בעצם של מנוחה שהוא משתדל לגעת בתנועה הפחותה ביותר שישנה, וכמה מידי פעם הוא מוסיף תנועה קלה יתרה על כן.

ניתן דוגמא בעלמא, שהזכרנו את הדוגמא של הנשימה והנשיפה, אפילו בזמן שאדם לא פועל בכלל שיהיה מודע לנשימה ולנשיפה, אדם הרי יכול לנשום ולנשוף באופן שקט, והוא יכול לנשום ולנשוף באופן חזק פעיל, ובאופן מהיר, זה שתי תנועות בנפש, כל אדם שמעט מכיר את עצמו מבין את זה היטב. בשעה שהאדם שוכב על מיטתו למשל והוא נח, בזמן מסוים הוא צריך להיות מודע לאותה תנועה, יתר על כן הוא לפעמים מחזק את התנועה של הנשימה והנשיפה, ולפעמים הוא מחליש אותה, עוד פעם הן בכמות של מהירות, והן בחוזק התנועה.

באופן הזה בעצם האדם מרגיל את עצמו שהוא מודע למעמקי התנועה של הנפש שלו, והוא שולט בה עד כמה שניתן, והוא לעולם לא נמצא במצב כזה של הפסקות. מי שנמצא במעמקים מאד מאד עמוקים שזה כבר עליה למעלה ממקום ההרגשה, ביטול כוח המרגיש בנפשו של האדם, שם כבר יש עבודה של שמחה יותר גבוהה, אנחנו עוסקים עכשיו במדרגת תוך הנפש הבהמית בהאי עלמא, מדגישים, כי למעלה מכך יש עבודה מסוג שונה, שזה כבר מנוחה דקדושה יותר גבוהה, שם העבודה תשתנה, מדגישים.

כשנחזור עכשיו אם כן אבל לנקודה האחרונה, והיא מאוד מאד מאד יסודית, יש אופן שהאדם יוצא מהעצבות לשמחה באופן של ריבוי של תנועה, שזהו חלק ממה שהוזכר גם השתא. אבל יש את הנקודה השורשית והיסודית, כיוון שנתבאר שאין שום מציאות שיהיה אדם בבריאה שאין בו מציאות של תנועה, לא מדברים רק תנועה חיצונית שהיא תנועת גלגלים וכדומה, שהאדם לא חש אותה בד"כ, אבל מדברים על התנועה הפנימית שנמצאת בנפשו של האדם, ככל שהאדם קשוב יותר לעצמו, מחובר יותר לעצמו, חש את מעמקי התנועה בנפשו שלו, זה מועיל לו לכלל כל קומת החיים, הוא מודע לתנועת המחשבה, הוא מודע לתנועת ההרגשה, לתנועת הדיבור, לתנועת המעשה, אבל יתר על כן, גם בשעה שכביכול המעשה כמעט אינו פועל, ההרגשות שקטים, המחשבות יחסית שקטות, יחסית שקטות, אין כזה דבר כמובן שהמחשבה לא מתנועעת, מכל מקום רק לרגע קט האדם מסוגל להגיע לאיפוס המחשבה וחוזר חלילה, הוא מודע למעמקי כוח הנשימה והנשיפה שבתוכו, הוא מחובר מתוך מודעות עמוקה לתנועות הנפש.

אדם שחי באופן הזה, יכול להיות שיהיה לו מרירות, אבל אין לו עצבות. יסוד דברי רבותינו כמו שמבואר בתניא, מרירות היא תוספת חיים, רק זה חיים שיש בה כאב, עצבות היא העדר חיות, זה הבדל עצום. הוא מדבר שם ביחס לסוגיה של אדם שיש יש לו מרירות על עוונותיו, זה לא מביא אותו לעצבות, אלא זה מביא אותו למרירות. תשובה כאשר האדם, חרטה, מתחרט על מה שהוא עשה, זה לא צריך להביא אותו לעצבות, אלא זה צריך להביא אותו למרירות. כמו שהוזכר מרירות זה תנועה חיה, פועלת, רק היא כואבת.

משל למה הדבר דומה בעלמא, בדוגמא אחרת, אדם רץ במהירות מאוד מאד גבוה, האם הוא מתנועע, כן, הוא מתנועע מהר, כן, אבל יכול להיות שהוא מתנועע כבר מעבר למה שראוי לו וזה כואב לו, אז כאב לא קשור להעדר תנועה, אדרבה יכול להיות תנועה מהירה שיוצרת מציאות של כאב, ברור ופשוט. גם כך מרירות בנפש היא לא עצבות, מרירות בנפש היא תנועה מסוימת שיוצרת מציאות של כאב, כי יש לו סתירה בין העומק הפנימית שלו להתנהגות החיצונית שלו, והסתירה הזו יוצרת את מציאות המרירות.

שאלה: חורבן הבית...

תשובה: ודאי בעומק, זה נקרא בבחינת החי יתן לליבו, ומכח כך יוצא נקודת חיים. כאשר אנחנו מאמינים בני מאמינים שהבית השלישי יבנה במהרה בימינו, אז אנחנו לא רואים את חורבן הבית כמציאות גמורה של הדבר, אלא בו ביום שנחרב הבית בו ביום נולד משיח, זה העומק של מה שהוזכר עכשיו.

אבל אם כן, ככל שהאדם מודע יותר, קשוב יותר, מחובר יותר, למעמקי התנועה שנמצאת בנפשו, בכל מצב, הוא יותר ויותר רחוק ממציאות של עצבות, וקרוב למציאות של שמחה. וכמו שחזרנו ובזה נעמוד, כמובן שהחיים הם אינם הכול נועם ורוגע, החיים מורכבים, ימי חיינו בהם 70 שנה ואם בגבורות 80 שנה, ובלשונו של הרמח"ל במסילת ישרים, מי הוא זה ששמח ושלו בחלקו בעולם הזה, כל אחד יש לו את מה שהקב"ה גזר לו בחלקו שלו, אבל, התנועות האלה הם לא תנועות שמביאות לעצבות, אלא הם תנועות שמביאות לכאב, הם מביאות למרירות, וגם כאב ומרירות זה עוד סוג של חיות. בעומק זה נקרא שמח בייסורים, זה עוד סוג של חיות.

וודאי ברור שברוב המקרים האדם מעדיף לשמוח לא בייסורים אלא בצד השני, אבל גם כאשר בורא עולם הביא עליו ייסורים, או במדרגת רבי, ייסורים באו בו וכדומה, אבל הוא לעולם נמצא במצב של תנועה מתמדת במעמקי נפשו של האדם.

ככל שהאדם קשוב יותר, מרוכז יותר, מודע יותר לתנועה, ומחובר אליה, כך התיקון של מים דעפר. והתיקון זה ברור, כאשר הוא לא מודע לתנועה, אז חל מים ולאחר מכן חל היובש, וזה עומק דקלקול שהזכרנו מקודם. אבל כאשר הוא כל הזמן מודע לתנועה הקיימת בתוכו, אז המים והעפר כל הזמן יש בהם תנועה, אם כל הזמן יש בהם תנועה, זה פחות מביא לידי מציאות של יובש, זו צורת חיים דתיקון דמים דעפר.

שאלה: מהי שינה.

תשובה: זה סוגיה, אבל בלשון קצרה מאד, ודאי שכמו שהוזכר הרי שינה היא אחת משישים במוות, אז כמובן שכפשוטו זה אחד מהשישים דקלקול, אבל יש עוד חמישים ותשע. ככל שהאדם בעל מדרגה יותר גבוהה, ובלשון מדויקת יותר לעניינו, יש לו שליטה בכח המדמה בהקיץ, אז כוח החיות שהוא חי בזמן שהוא יושן הולך וגדל. ככל שהאדם אין לו שליטה על המדמה, אז הכוח של השינה שלו מוציא אותו מעולמו. ניתן את הדוגמא המוחשית בדבר, בשעה שהאדם ישן שהוא חולם מה שהוא חולם, בשעה שהוא מתעורר, כל אדם יכול להרגיש את זה שיש לו נקודות שינוי מזמן לזמן, עוד לפני התעלות של מדרגה, האם בשעה שהוא מתעורר הוא מרגיש שהוא יצא ממצב אחד למצב שונה, זה מצוי אצל בני אדם שלפעמים חולמים חלום מאד מאד עמוק ובשעה שהוא מתעורר פתאום הוא מרגיש שהוא יצא מעולם אחד ונכנס לעולם אחר. ככל שהאדם יותר חי במודעות עמוקה, אז המצב של שינוי בן שינה למה שהוא ער, הוא לא מרגיש שהוא יוצא ממצב אחד למצב שני, אלא זה שינוי קל, כמו שאדם מסתכל למזרח עכשיו הוא מסתכל למערב, המעבר בין השינה להקיץ שלו הולך ומוקטן. ככל שהמדמם מבורר יותר, אז מצב השינה קרוב יותר לתודעה.

שאלה: אם אדם ישב ולמד גמרא, והוא סגר את הגמרא מסיבה של אילוץ, או שרצה לעשות משהו אחר, אז הוא יכול לתרץ את זה בזה שהוא עכשיו בעצם עושה הפסקה, הוא אומר יש לי אילוץ.

תשובה: תירוצים הוא יתרץ כשהוא ישוב ללמוד, איפה המחשבה שלו נמצאת מאותו רגע שהוא עזב עד הרגע שהוא חזר. ש. עשה משהו אחר. ת. איפה המחשבה ואיפה הרצון. ש. המחשבה לסגור את הגמרא ולעשות משהו אחר. ת. אז אם הרצון עדיין תשוקתו לחזור ללימודו, בלשון הרמב"ם הידוע ישוב לתלמודו, אז כלומר הרצון שלו הוא כל הזמן לחזור, ומידי פעם הוא כל הזמן חושב על הגמרא שהוא למד, על מה שהוא למד, אז הוא לא מתנתק לגמרי. אבל אם בעצם בשעה שהוא סגר את הגמרא בתשע בערב, שיעור מחר בשמונה בערב ועד אז, באמת תורתו קרעים קרעים. יש התקשרות עדיין ברצון והתקשרות במחשבה, אפילו אם זה לא ברצף גמור, אבל זה כל הזמן בתנועות הולכות וחוזרות.

שאלה: הרב גם שינה למי שער כל הלילה, לומד בלילות וביום הוא קצת נח, או  שיושן אחרי חצות וקם לפני עלות השחר ואז אין נחשב כמיתה, זה אותו דבר, לגבי העניין מה שהרב אמר?

רב: יש מדרגה של כל דבר במדרגת זמן, ויש כל דבר במדרגת נפש, צריך להעתיק דבר ממדרגת זמן למדרגת נפש, אחרי זה, זה מזליה אבל איהו לא חזי. תלמיד: איך הרב יסביר את זה, יפרט.

רב: כל דבר ודבר שכתוב בדברי רבותינו שהוא בבחינת סגולה, כל סגולה היא נקראת בבחינת סגול, אז בשורש של הסגולה זה נקרא דבר של למעלה מטעם ודעת, אז איך אדם יכול להשתמש בסגולה, שתי אפשרויות, או שהוא מגיע למדרגה שהוא מבין את הסגולה, ואז הוא התקשר אליה באופן שכלי. סגולה היא למעלה ממדרגת אדם, דבר למעלה מהשגתו, אבל אם הוא התעלה לאותה מדרגה בערכו זה כבר לא סגולה, זה אופן אחד. או שאדם לחי במדרגה של למעלה של מטעם ודעת, כוח האמונה חזקה בנפש אז הוא התקשר לסגולה מדין סגולה, זה שתי אפשרויות איך לפעול, ובכל מדרגה ומדרגה לפי עניינה.

תלמיד: שבן אדם שהוא הלך לישון אחרי חצות זה סגולה שהנשמה או שזה בפועל ככה, לפי הזוה"ק זה ככה, הוא לא טועם טעם של מיתה.

רב: עוד פעם דברי הזוהר הקדוש הידועים עד למאד לכולם, שבשעת חצות לילה הקב"ה יורד להשתעשע עם צדיקיו בגן עדן העליון, ושם אם כן יש גילוי של חיות של תוספת חיות, אז מי שמקושר למדרגת גן עדן העליון באמת, אז אצלו באמת חצות לילה היא תוספת של חיות בפועל, ומי שלא מקושר לשם, אז זה שורש נשמתו העליון אז זה אף על גב שאי לא חזיה מזליה חזי.

תלמיד: כבוד הרב אפשר כמה מילים על שדברנו בשליטת  כוח המדמה ובירור המדמה, כמה מילים מה זה השליטה הזו, איך משיגים את השליטה, מה זה המודעות במדמה?

רב: זה סוגיה רחבה, היה שיעורים שלמים בדע את דמיונך, ששם בורר כל חלקי כוח המדמה, ובירורי כוח המדמה, וכאשר יש מדמה דתיקון זה הופך להיות מדמה בשורשו הוא חלק מהמוחין, זה מדמה מילתא למילתא, והמדמה למטה מכך הוא כוח נוסף שהוא בבחינת כוח של ציור, בכללות, המילה למטה מכך לא הייתה מדויקת טעיתי בלשוני. יש שתי כוחות בכוחות המחשבה, יש כוח המחשבה בכוח של ראיה, ויש כוח המחשבה בכוח של השכלה, ולשניהם יש כוח של מדמה, יש כוח של מדמה בכוח הראיה שאז זה מדמה תמונה וכדומה, ויש כוח המדמה מכוח של השכלה. כאשר האדם מברר את שתי הכוחות האלו בנפשו של האדם, שהמושכל שבו והנראה של מה שהוא רואה מתחברים אהדדי, אז שני המדמה הללו מבוררים, וזה מדמה דתיקון. אין מדמה דתיקון בעולם כאן כי אנחנו בבחינת היינו כחולמים, אבל ככל שמתקרבים לשם המדמה שלו משתווה עם כוח ההשכלה, ואז השינה וההקיץ שלו, במדרגה הזו נאמר מה שמבואר בדברי רבותינו כמו שידוע, שבשעת השינה מגלים לו רזי תורה, זה מחמת שכח המדמה שלו משתווה עם ההשכלה. מה שאין כן אצל רוב הבני האדם כוח המדמה שלו הוא מדמה דקלקול, הפוך זה מקום השטות, מקום הנדמה לו, מקום יצה"ר, אז איך יתגלה לו דברי תורה בזמן שכוח המדמה שבו נמצא נפול לתתא. מי שהמדמה שלו מחובר להשכלה, אז היא גופא, אז הזמן לגלות לו רזי תורה.

תלמיד: הזוהר מדבר רק בבן אדם שנמצא במדרגת גן עדן עליון.

רב: או שהוא נמצא במדרגה הזו בהשכלה העליונה, או שיש לו אמונה פשוטה תמימה שנוגעת מכוח כך באותה מדרגה. כל מדרגה בכללות אפשר להתחבר אליה או מצד שורש דחכמה או מצד שורש דאמונה, יש לנו התחברויות מצד הענפים, מדובר בשורש כן, בראשית כמו שאומרים כסדר, שתי ראשיות כדברי רבותינו, אז יש התחברות מכוח החכמה, ויש התחברות מכוח האמונה, אז או שהוא מתחבר חצות לילה בבחינת שכינה יורדת לגן עדן העליון ואז מגלים רזי תורה מכוח ההשכלה הוא מחובר, או מכוח האמונה הפשוטה, אנחנו רואים גם יהודים תמימים שקמים בחצות לילה ומקבלים הארה, כי הם מחוברים מכוח האמונה הפשוטה.

תלמיד: אם אדם לא מחובר עדיף שישן.

רב: שתי דרכים בדברי רבותינו, יש דרך בדברי רבותינו שבנו הכל לפי מדרגתו של האדם, ויש דרך שבנו את כל הדברים באופן של מעלה ממדרגתו מכוח האמונה, כמו שרואים זה היה בנוי בארצות שהיה בנוי יותר על השכלה, בנו בצורה אחת את המהלך, ובארצות שהיה בנוי יותר על אמונה תמימה זה היה בנוי במהלך שונה, ושם זה לא היה תמיד אמונה בהקב"ה, זה היה אמונה בחכמים, וגם מכוח כך הם הצליחו, אדעתא דהכי מה שמבואר בדברי רבותינו לעשות על דעת הצדיקים, ואם אין לו לא אמונה חושית בהקב"ה וח"ו גם לא אמונה חושית בחכמים, אז באמת הוא למטה משניהם. יש דורות, קהילות שבנו הרבה על אמונת חכמים בחלק הזה.

תלמיד: שהרב הזכיר שיש מצב שאדם יכול לשמור על רצף אפילו לשים לב לנשימות שלו, יש יחס מסוים בין ההפסקות בעצם במה שאדם עסק לפני כן, לבין ההפסקות שהוא עושה, יש איזה שהוא סוגי הפסקות שלדוגמא נשימה שאדם שומר אפילו על סדר הנשימה שלו בין פעולה לפעולה, אז זה מדובר על כל הפעולות או דווקא על פעולות מסוימות.

רב: יש בכללות שלשה לבושי הנפש, מעשה דיבור ומחשבה, יש רצף במעשה, יש רצף בדיבור, יש רצף במחשבה, ויש רצף בעצם התנועה השורשית שהיא תנועת החיות. עכשיו וודאי שיש נקפא מיניה באיזה מצב האדם נמצא קודם, ולאיפה הוא עתיד לחזור, ולפי זה מה שהגדרתם, זה הפסקה בין מה שהיה לפני לבין מה שעתיד לחזור. אבל הדברים הם עדינים והם משתנים הרבה מאד ממדרגתם של בני אדם, זה יכול להשתנות מצד תחתון ויכול להשתנות מצד עליון, יש בני אדם שמצד מדרגתם אין להם את כוח המחשבה התמידית, אז אצלם במידה מסוימת ריכוז בכוח ההרגשה של החיות יוצרת להם נקודת חיבור כי שמה הם נמצאים, יש בני אדם שחיים למעלה מהמחשבה, לכן היא גופא הם מתרכזים בנקודת החיות, כל אדם צריך לדעת איפה הלפני שלו איפה האחרי שלו, ואיפה מדרגת הרצף שלו לפי העניין של אותו זמן, ולפי מדרגתו של הנפש שלו, זה משתנה בשניהם.

תלמיד: הרב אמר שבן שיעור לשיעור בן אדם צריך לעשות אתנחתא, אז איך יהיה מחובר לדבר, אסור לו להתחיל דבר חדש עד שאין רווח בין דבר לדבר, נכון, רווח תשימו בין הדבקים?

רב: אמת, אז דוגמא בהמשך למה שהוא שאל מקודם, אם הוא לומד שלמד את הגמרא הזו, והוא עתיד לחזור בעוד שעה ללמוד את אותה הגמרא, אז יכול שיהיה רצף באותה נקודת מחשבה, אבל עתיד ללמוד משהו אחר אז שם יכול להיות שהרצף יהיה בנקודת הנשימה. זה תלוי בין איזה עניין לאיזה עניין נקודת ההפסקה, מדויק.

ש. מה שהרב לגבי ענין העיסה של אדם הראשון, זאת אומרת האישה לא לוקחה משם, האישה היא עצב, אז הגבר אמור יותר רך, האישה היא קשה מאד.

ת. זה השורש שלכן ממנה מתעוררים הדינים. ש. מהקושי הזה ת. נכון, משמיע קול אומרת הגמרא לכן קול באישה ערווה כך דורשת הגמרא, אבל זה שורש הדינים, כן.